מפרשים:
2 רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר. על התואר "סגן הכהנים" ראו להלן.
3 הֱוֵה מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁלַּמַּלְכוּת. ר' חנינא קורא לכל אדם להתפלל למען שלומה של המלכות השולטת בו. אם נקשר מאמר זה לתקופתו של ר' חנינא, הרי שמדובר ברומי או באחרוני מלכי בית חשמונאי, אך נראה שהוא מבקש לקבוע כלל עקרוני, ברוח דברי הנביא ירמיהו אל הגולים לבבל: "ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה', כי בשלומה יהיה לכם שלום" כט, ז. וממשיך ר' חנינא ומנמק את דרישתו:
4 שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ. לולי פחדו, יראו, הבריות ממערכת השלטון – המפקחת על הסדר הציבורי, שופטת ומענישה – היו פוגעים זה בזה בפראות ובאלימות ובכתבי יד רבים של המסכת כתוב: "איש את רעהו חיים בלענו". האנרכיה היא הסכנה הגדולה מכול, והשלטון – כל שלטון, אפילו זר ואל נשכח שרומי מכונה פעמים רבות בספרותנו בכינוי "מלכות הרשעה"! – הוא המכשיר היחיד היכול למנוע אותה. ברקע הדברים מצוי פסוק מספר תהילים קכד, ג לפיו מגן ה' על עמו כאשר קמים עליו אויביו, ולולי עזרתו "אזי חיים בלעונו". בדברי ר' חנינא מתהפכת התמונה: השלטון הזר, הגויים, הוא המציל אותנו מעצמנו! – המנהג להתפלל למען שלומה של המלכות שבצילה יושב עם ישראל מקוים עד ימינו וראו להלן.
5 על ר' חנינא סגן הכהנים
6 חכם ארץ ישראלי שחי ופעל במחצית השנייה של המאה הראשונה לספירה. ר' חנינא הנזכר גם בשם "חנניה" זכה עדיין לשמש בבית המקדש, שם כיהן כסגן לכהן הגדול. ו"אמר רבי חנינא סגן הכהנים: למה סגן ממונה? שאם אירע בו פסוּל בכהן גדול, נכנס הסגן ומשמש תחתיו בעבודת בית המקדש" בבלי, סוטה מב ע"א. מתוקף מעמדו נמסרים משמו של ר' חנינא מנהגים רבים העוסקים בעבודת המקדש ובהלכות כהונה כגון משנה, עדויות ב, א–ג ועוד. ר' חנינא מעיד גם על כמה אירועים מתקופת החורבן, כגון סיפור נוגע ללב זה: "כיון שראו בני כהנים גדולים שחרב בית המקדש ונשרף ההיכל, נטלו את המפתחות ועלו לראש ההיכל וזורקים כלפי מעלה ואומרים 'הא לך המפתחות שנתת לנו שלא היינו אפטרופין =אחראים נאמנים לאכול מגנזיו של מלך', והיו אוחזים זה בזה ונמשכין לתוך האוּר =האש ונשרפים" אבות דרבי נתן, נוסח ב, ז. בין מאמריו: "גדול השלום, ששקול כנגד כל מעשה בראשית" ספרי במדבר, מב, ואולי גם זה אחד מן הלקחים שלמד ר' חנינא מן האירועים הקשים של זמנו, שעיקרם המרד ברומי ותוצאותיו המרות.
7 חידושי תפילה ותפילות חדשות
8 מועט הוא העיסוק בנושא התפילה במסכת אבות. זו נזכרת רק במשנה שלפנינו וכן לעיל ב, יח: "רבי שמעון אומר הוי זהיר בקריאת שמע ובתפילה, וכשאתה מתפלל אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום". התפילה שר' שמעון מדבר עליה היא התפילה בה"א הידיעה בסידור של עם ישראל, היינו "תפילת שמונה עשרה", הקרויה כך בשל המספר המקורי של הברכות שכללה מראשיתה רק בשלב שני הוספה ברכה נוספת ומספר הברכות גדל ל–19. תפילה זו ידועה גם בשם "תפילת העמידה" או "תפילה בלחש" על שם אופן אמירתה. היא נאמרת – בצורות שונות, שיש בהן שבע, תשע או תשע עשרה ברכות – בכל אחת ואחת מתפילות היום ערבית, שחרית ומנחה; בשבת, בראשי חודשים ובחגים גם בתפילת מוסף, וביום הכיפורים גם בתפילת נעילה.
9 אחת הסכנות האורבות למתפללים – בכל דת, בכל שפה ובכל זמן – היא החשש של נפילה בפח השגרתיות, פן תיהפך התפילה ל"תפילת קבע", דבר שלא קשה להבינו לאור המספר הגדול של פעמים שנאמרת כל תפילה ותפילה. התלמוד בבלי, ברכות כט ע"ב דן בסוגיה זו ומציע לה כמה פתרונות, כגון הדרישה, שאינה קלה לביצוע, שאדם "יחדש בה דבר" בכל יום. על פי ההקשר שם ברור שכוונתו לומר שנוסח התפילה שייאמר מחר לא יהיה בהכרח זהה לחלוטין לזה שנאמר היום, וכן הלאה. מסתבר שהיו גם כמה מן החכמים שכך עשו, והתלמוד שם מונה אותם לשבח. מנהג זה נעלם עם הזמן וזכה לחידוש רק במאות השנים האחרונות, במסגרת קהילות רפורמיות וקונסרבטיביות, בעוד שהיהדות האורתודוכסית הסתפקה בגיוון מוסיקאלי של התפילה ובבקשה שהמתפלל יחדש דבר, אם רק יוכל, בכוונה הנפשית שהוא מכוון בזמן התפילה.
10 לאור זאת מעניינת היא העובדה שדווקא בתפילה לשלום המדינה ראו להלן חלו וחלים שינויים בהתאם להתפתחויות פוליטיות שונות ובהתאם ליחס אל המדינה שמגלות קבוצות של מתפללים. מסתבר שדווקא בתפילה זו – ואולי בשל היותה תפילה כה צעירה לימים – הוכנסו שינויים גם בהקשר האורתודוכסי. כך, למשל, יש המבקשים מן האלוהים שיברך "את מדינת ישראל שתהיה ראשית צמיחת גאולתנו", או מוסיפים משפטים כגון "והעמד בראשה אנשי חיל יראי אלוהים" וכו', ניסוחים או משפטים החסרים מן הנוסח שקבעה בשעתו הרבנות הראשית לישראל. בדרך זו לא נעשתה התפילה ל"תפילת קבע", אף שיש להודות שלא למטרה זו הוכנסו בה השינויים האמורים.
11 "ברך את מדינת ישראל"
12 במילים "אבינו שבשמים צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו" פותחת התפילה לשלום המדינה הנאמרת בשבתות ובחגים באותם בתי כנסת בישראל ואף בתפוצות הרואים בציונות חלק מהגשמת חזונם של הנביאים ותוכניתו הטובה של האלוהים. תפילה זו תוקנה – ברוח מאמרו של ר' חנינא – על ידי הרבנים הראשיים של מדינת ישראל עוד בשנת 1949, ויש בסיס לדעה שלסופר הנודע, חתן פרס נובל, ש"י עגנון, היה חלק בכתיבתה. תפילה זו היא חלק מקבוצה גדולה של תפילות שאמרו ואומרות קהילות רבות בתפוצות לשלומה של המלכות שתחת צילה הן חוסות, כגון: "הנותן תשועה למלכים וממשלה לנסיכים ... הוא יברך וישמור וינצור ... את הקיסר פרנץ יוזף ירום הודו" בקיסרות האוסטרו־הונגרית של המאה הי"ט או "את הנשיא ומשנהו וכל השרים של המדינות האלה" בארצות הברית של ימינו, וכיוצא בזה הרבה ברוסיה, צרפת, אנגליה, מרוקו ועוד. לא יאומן, אך בידינו אף עדויות שיהודים התפללו לשלום המלכות גם בספרד של ערב הגירוש ולשלומו של המלך שגירשם בסופו של דבר מאותה ארץ "יאמץ ויברך וינשא וירומם למעלה למעלה אדונינו המלך דון פירנדו", הוא פרדיננד. ואף בגרמניה התפללו הקהילות היהודיות לשלומה של המדינה אם כי לא לשלום העומד בראשה, כמובן עדיין בשנת 1938!
13 נראה שר' חנינא אוחז בדעה המתייחסת בפסימיות לטבע האדם, ומניחה כי "יצר לב האדם רע מנעוריו" בראשית ח, כא, וכי אין שום אפשרות לקיום אנושי משותף ללא שלטון סמכותי המונע את האנרכיה, או מה שכינה הפילוסוף תומס הובס, בן המאה הי"ז, בשם "מלחמת הכול בכול". סוגיה זו היא מסוגיות היסוד של הפילוסופיה הפוליטית, והושמעו בה דעות לכאן ולכאן, כגון הדעה כי דווקא המימסד הפוליטי־המדיני הוא מקור העוולות, וכי בלעדיו תיתכן חברה מתוקנת אשר תחיה חיי שלווה ושיתוף ללא רשות המצווה ואוכפת עליה את דרכה. דומה שההיסטוריה הוכיחה את צדקת דבריו של ר' חנינא דווקא, ולאור עצתו הלכו, והולכות, קהילות יהודיות רבות בעולם עד היום.
14 רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר. ונושא מאמרו הוא מעלת לימוד תורה, הן בחברותא והן ביחידות. ראוי לציין שבכתבי יד טובים רבים חסר כל הקטע העוסק בלימוד ביחידות, והמאמר כולו מדבר בשבח הלימוד בחברותא בלבד. מתולדות חייו של ר' חנניה ראו להלן מתגלה המקום החשוב שהקדיש ללימוד תורה בציבור.
15 שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה. אלא עוסקים בדברי בטלה, רכילות וכיוצא בזה,
16 הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" תהילים א, א. ובפסוק הבא לאחר מכן אכן נאמר על האיש שאינו יושב במושב לצים, "כי אם בתורת ה' חפצו". בספרות חז"ל מופיע הצירוף "מושב לצים" ככינוי גנאי לקרקסים שבהם בידרו את הקהל גם במאבקים בין בני אדם, לחיים ולמוות, ובמלחמות בין בעלי חיים תוספתא, עבודה זרה ב, ו או למפגשי זימה מדרש תהילים לפסוק וכיוצא באלה מקומות שלא ראוי שתלמיד חכמים יימצא בהם.
17 אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם. כיוון שהקב"ה כביכול יורד ומקשיב ללומדים וכך מעניק ללימוד מעמד מקודש,
18 שֶׁנֶּאֱמַר: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ" מלאכי ג, טז. ור' חנניה דורש את הפסוק מספר מלאכי כך: כאשר "יראי ה'" מדברים "איש אל רעהו", במעמד של שניים המשוחחים ביניהם, ה' מקשיב לדברים כאילו הוא נוכח בין היושבים וזוכר להם את המעשה לטובה וראו להלן. מסתבר כי הלימוד בחברותא הוא מסגרת רצויה להחלפת דעות, בדיקת רעיונות ועמדות, תיקון שגיאות, עזרה הדדית ועוד כיוצא באלה מעלות. – כאן, כאמור, מסתיים המאמר בכמה נוסחים קדומים של המסכת, אך באחרים הוא ממשיך ואומר:
19 אֵין לִי אֶלָּא שְׁנַיִם. מה שנאמר עד כאן נכון לגבי שניים הלומדים יחדיו,
20 מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר?. מניין לנו כי גם הלומד ביחידות זוכה לשכר?
21 שֶׁנֶּאֱמַר: "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו" איכה ג, כח. וגם זו דרשת פסוק השונה עד מאוד מפשט המקרא, המדבר על אדם המתאבל בעקבות החורבן: הלומד לבדו ושותק, כיוון שאין לו עם מי לדבר, גם הוא נוטל, מקבל, שכר מן האלוהים על לימודיו. לרעיון דומה ראו גם להלן ג, ז.
22 על ר' חנניה בן תרדיון
23 חכם ארצישראלי שחי ופעל בתחילת המאה השנייה לספירה וישב בגליל התחתון בכפר סיכנין של ימינו, שם עמד בראש ישיבה ובית דין בבלי, סנהדרין לב ע"ב. ר' חנניה או חנינא בן תרדיון היה אביה של אחת הנשים המפורסמות בספרות חז"ל, ברוריה, שהיתה – על פי התלמוד הבבלי פסחים סב ע"ב ועוד – אשתו של ר' מאיר ראו עליהם להלן ד, יב. ר' חנינא נודע כגבאי צדקה הגון, ועליו נאמר: "לא יתן אדם מעותיו לארנקי =קופה של צדקה, אלא אם כן ממונה עליו תלמיד חכם כר' חנינא בן תרדיון" בבלי, עבודה זרה יז ע"ב. בן תרדיון נתפס בידי הרומאים כשהוא מלמד תורה ברבים, דבר שעמד בניגוד לגזרות שהטילו על עם ישראל, ולכן הועלה על המוקד – והוא נמנה בין "עשרת הרוגי מלכות" – ונשרף בעודו בחיים כשגופו כרוך בספר התורה שממנו לימד. לפי אותה מסורת נהרגה אף אשתו באותו מעמד, ועל אחת מבנותיו אחותה של ברוריה, אשתו של ר' מאיר נגזר לשבת, אולי בעיר רומי, בקוּבה של זונות וראו להלן ד, יב. משמעות השם "תרדיון" לא נתבררה, אך דבר זה לא מנע מלקרוא על שמו בשנת 1990 אזור תעשייה אשר הוקם דרומית לכרמיאל.
24 "על החלון ישבתי וזיכרון כתבתי"
25 נראה שבפסוק מדברי הנביא מלאכי יש לביטוי "ספר זיכרון" משמעות מטאפורית בלבד, כדברי הפרשן רד"ק: "דרך משל", שהרי אין שִכחה לפני האלוהים ואין הוא זקוק לספר שבו יירשמו דברים פן יאבדו וראו עוד לעיל ב, א, אך במה שנוגע לבני אדם מכירה ההיסטוריה ספרי זיכרונות רבים, וכבר במקרא: "ספר הזיכרונות דברי הימים" של מלכי פרס אסתר ו, א.
26 כן מכירים אנו ספרים אישיים יותר שכותבים בני אדם כדי להנציח מסיבות שונות את זכרם ואת מעשיהם, דבר המתרחש באופנים שונים בגילים שונים. בימים שקדמו לעידן האינטרנט והדוא"ל נהוג היה להעניק בסיום שנת לימודים "ספר זיכרונות" שבו כתבו חברים לכיתה את הגיגיהם, לא פעם בפורמולות קבועות בנוסח: "על החלון ישבתי וזיכרון כתבתי / פתאום נפל העיפרון וזהו סוף הזיכרון", אך מסתבר שלא רק ילדים ובני נוער חשים בצורך לשמור ולשמר את זיכרונותיהם, ואם במאות הקודמות נהגו רק אנשים ידועי שם – מדינאים, סופרים וכיוצא בהם – לחבר בעצמם או בעזרת "סופרי צללים" את האוטוביוגרפיה שלהם, שהיא מעין ספר זיכרון, הרי שגל של ספרי זיכרון הציף את ארונות הספרים בעקבות שואת יהודי העולם של המאה העשרים. לאחר תקופה של שתיקה, שבה כמעט ולא נדונה תקופה מרה זו, נפרץ הסכר – כנראה בעקבות משפט הפושע הנאצי אדולף אייכמן 1961 – ומאז הופיעו מאות רבות של ספרים שבהם מספרים שרידי השואה את סיפור חייהם, סיפור הצלתם מכאן וסיפורם של בני משפחתם שנספו בתופת האיומה מכאן. הצורך לספר מוסבר בדרך כלל ברצון להעביר לנכדים ולנינים את אירועי העבר וכך להעמיד יד וזכר לאנשים החשים שימיהם הולכים ומתמעטים, אך שסיפורם חייב להמשיך ולהישמע, כאות וכאזהרה לדורות. נפוצים מאוד הם גם ספרי זיכרון שבאו להציב יד לקהילות שלמות אשר נכחדו מעל פני האדמה ובספריית "יד ושם" שבירושלים מצויים מאות מהם. האדם הוא בן חלוף, אך ספר הזיכרון שחיבר או שנתחבר אודותיו ימשיך להתקיים כל עוד יקראו בו.
27 "ליצן קטן שלי"
28 יש להבחין היטב בין "לץ" בלשון המקרא ובלשון חז"ל לבין "ליצן" בלשוננו. השורש אמנם הוא אחד, אך הכוונות שונות לגמרי. הלצים במקרא ובספרות חז"ל הם בני אדם חסרי מוסר, מרושעים, המביטים ברוע לב ובלעג מר על המציאות, היפוכו של החכם משלי ט, ח ועוד. על מי שנוהג כמעשה הלצים, על "המתלוצץ", יחולו קללות נוראות: "ייסורין באין עליו ... מזונותיו מתמעטין ... ונופל בגיהנום" בבלי, עבודה זרה יח ע"ב. במקרים נדירים מצאנו בספרות חז"ל שהלץ מן הסוג הזה קרוי גם ליצן כגון דברים רבה ה, טו. הליצנים בלשוננו שלנו, לעומת זאת, הם אנשים שנועדו לגרום לאחרים לצחוק צחוק של טוב לב, ומפורסמים הם הליצנים שבקרקסים. משנות השמונים של המאה העשרים עלה על הבמה – ותחילה בארצות הברית – "הליצן הרפואי", מי שעושה שימוש בכוחם המרפא של ההומור ושל הצחוק כדי לשפר את איכות חייהם של חולים, להסיח את דעתם מן הכאב שהם חווים, ולעזור להם להתגבר על תחושות של שעמום, פחד ודאגה. לא בנקל נתקבלו הליצנים הרפואיים אל בתי החולים, אך דומה שכיום הולך וגדל מספר בתי החולים שמצרפים ליצן כזה אל צוות עובדיהם. וכבר ניתן ללמוד את המקצוע הזה ולזכות בתעודת ליצן מקצועי. מפגש של ליצנים כאלה ופגישה עם ליצנים שכאלה אינם בשום פנים ואופן "מושב לצים"!